ברכה וקללה
פרשת "ראה" פותחת בפסוק "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". בוודאי ניתן לראות בפסוק זה מקבילה למה שקראנו בפרשה שקודמת על הברית והחסד.
הפעם אני מבקש להתמקד בפן אחר של הפרשה, שאף הוא מתקשר אל "ברכה וקללה".
בהמשך הפרשה פותח הפסוק במילים: "בנים אתם לה' א-לוהיכם... לא תאכל כל תועבה". מיד לאחריו מפרטת התורה: "זאת הבהמה אשר תאכלו: שור, שה כשבים ושה עיזים..." וכו'. מהו החסד בפסוקים אלו? הרשות לאכול בשר?! אפשר להביא דוגמאות רבות מהחיים, שכולן חסד אבל אין בהם משהו מיוחד בולט לעין. אנו מבקשים למצוא בפסוקים אלו דווקא את הייחודיות, שבאכילת הבשר הכשר והימנעות מאכילת בשר, שאיננו כשר.
המדרש מבאר, שבכל אחת מהבהמות, שנמנו בפרשה כאסורות באכילה, יש לפחות תכונה שלילית אחת כלשהי. זה דורס וזה טורף ובהימנעות מאכילת הבהמות הללו אנו נמנעים מהרגלת הגוף לתכונות שליליות. לעומת זאת בהקפדה על אכילת בהמה כשרה, שנשחטה כדין, שדמה הוצא ממנה, אנו מקדשים את גופנו להרגיל עצמנו בתכונות חיוביות בלבד. אם כן, זהו חסד לא קטן, שנטע בנו הקב"ה, שנדע להבחין בין בעלי חיים טהורים לבין אלה, שאינם טהורים, ועל ידי כך ללמוד מתחום שולי ופעוט זה לכאורה על כל תחומי החיים.
על רקע כל הבהמות האסורות באכילה נמנה גם העוף, במוכר לנו בשם "חסידה". החסידה כשמה כן היא: "עושה חסידות עם חברותיה" (ע"פ הגמרא "חולין"). והנה זה פלא: התורה רוצה להרגיל את האדם למעשי חסד אולם במקביל אוסרת עליו לאכול את החסידה, שהיא עוף חסיד וצדיק. מדוע?
דווקא באיסור אכילת עוף זה יש מוסר השכל חשוב מאוד. כאשר אדם עושה חסד, עליו לעשות זאת בלי חשבון ובלי שום פנייה אישית אלא לשם מצוות חסד. אומנם מתוך הפרשה שלפנינו אנו לומדים גם כלל קדימות במצוות צדקה: "פתוח תפתח את ידך לאחיך, לענייך ולאביונך אשר בארצך" ומכאן למדים אנו, שהקרוב קודם ("אחיך" קודם ל"ענייך" - עניי עירך ו"ענייך" קודמים ל"אביונך אשר בארצך" - שאר אביוני הארץ). כל זה אמור במצוות צדקה. אבל בגמילות חסדים אין לזה שיעור, וכל מה שנקרה בדרכך הרי זה בבחינת "והיה עקב תשמעון". אם כן מדוע החסידה היא עוף טמא? כלום אין היא נוהגת על פי הכלל המפורש?! התשובה היא: לא. "והיה עקב תשמעון" אפילו מצוות קלות, שאדם דש בעקביו, "ושמר ה' א-לוהיך לך את הברית ואת החסד..." וכו'. גמילות חסד יש לעשות עם כל אדם ומי שמקפיד לעשות חסד רק עם חברו הקרוב, הרי בבחינת "חסידה". משום כך מנתה אותה התורה בין העופות הטמאים.
כמובן קצרה בינתנו מהבין ולכן את לקבל את הדברים כפשוטם. כל מה שאמרנו הרי אלו בגדר השערה ומדרש אך העיקר לעשות את ציווי הבורא ולא להסתמך על טעם זה אחר, שמא מחר יימצא, שהעוף או הבהמה המוזכרים בפרשה אינם עוד כה אכזריים, כפי שהיו בעבר (אולי חזרו בתשובה...), ולכן נתיר אותם באכילה. עם את כל מטרתנו היא להוכיח, ש"כל משפטיו אמת וצדק", ואנו אין לנו אלא לראות את האור הטוב שבתורה - כיצד כל התורה מובילה אותנו בחוט ארוך חד של חסד, שנמשך מתחילתה ועד סופה. עצם אפשרות הבחירה אף היא חסד גדול אחד, שכן אם יבוא אדם ויטען בבוא יומו: בהמה אשמתי? הקב"ה ברא את היצר הרע והוא השפיע עליי בדרכו! משום כך מעמידה התורה לפנינו את הבחירה: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", "זאת הבמה אשר תאכלו" ו"את זה לא תאכלו". אילולא הייתה הבחירה לא היינו ראוים לקבלת שכר על המצוות. דווקא הבחירה מאפשרת לנו להתמודד עם הטוב והרע בכל שטחי החיים ולקבל שכר על הטוב.
ראוי לציון, שאם עשיית הטוב היא מצווה, לשם מה השכר? האם כדי לשכנע אותנו בטוב?! הרי זו מצווה! אלא כאן אפשר לומר בלשון חז"ל: "שכר מצווה = מצווה". כאשר עשיתי מעשה טוב, אם עשיתי אותו בתמימות, הרי אינני מצפה לשום גמול - לא מן הנהנה ולא משמים אלא עצם עשיית הטוב היא השכר הגדול ביותר שלנו. הזכות לעשות טוב ולהרגיש, שבעצם עשיתי לעצמי, כי אני והוא חד אנחנו, היא השכר האמיתי על כל הטוב.
